כתבי דניאל

ב"ה קטעים קצרים ובינונים, הגיגים ורעיונות לחיים הוגנים. כל הזכויות שמורות See my Yahoo! Profile: http://profiles.yahoo.com/danieldotantzfat

Tuesday, May 02, 2017

ב"ה

תזריע

זרע = 277 = עזר = העבר = עברה
 = זהר א-דני = בני חזר
=  אור אבי ואמי = אבי ואמי דבר העתיק הקדוש
= 1276 = 277
=  ראה קרן אבי ואמי
 = תקון אבי ואמי
 = נהיה דבר העתיק הקדוש
=  כל זכר = כל ברכה = הנה אורי
=  הנה הזהר = הנה דבורה
=  דבר העתיקה הקדושה עולם שמחה
= 2275 = 277
 = דבר העתיקה הקדושה עולם גשמי
 = סוף קדוש = שמי השמים בארץ כרצונך
 =3274 = 277 = אשה עץ = ארץ ישראל החיים

קדוש = 410 = ית = דרור

תזריע = 687 = זרעתי = עזרתי
=  זרע קדוש = כל ברכה דרור
 = סוד הברית = מעשה המרכבה

כנגדו = 83 = אנו הויה = אנו כל בית ישראל יחד
= 1082 = 83 = גלמי

עזר כנגדו = 360 = שינ = נשי = שני
=  שימי = כל יש = כל חשב = כל שבח = שכלי
=  יצר עולם שמחה = 1359 = 360 = יצר עולם גשמי


Sunday, November 29, 2009

פיצוי מתאגיד המים "פלג הגליל" בגין פסק דין

Sunday, August 16, 2009

ה"חיסון נגד השפעת" הוא הוירוס

http://tinyurl.com/neg6y7

!נא להפיץ

דורין אלן בל-דותן, צפת

Thursday, August 13, 2009

צו מניעה של שופט באמריקה לעצור את החיסון הכפוי

30 שנה אחרי שהחיסון הכפוי היה לחוק בארה"ב:
בית משפט באמריקה הוציא צו מניעה לעצור זאת וקובע –
ממשלת ארה"ב וחברות התרופות נושאות באחריות לתוצאות.

יום רביעי, ה-12/08/09: צו מניעה מיקדמי לעצור את כפיית החיסון הוצא בבית המשפט המחוזי-פדראלי של ניו ג'רזי. זה בא אחרי שטים ואוטר, שייצג את עצמו, הגיש ב-31/07/09 תביעה פדראלית המתנגדת לכפיית החיסון, בה הממשלה הפדראלית היא הנתבעת. חתימת השופט על צו המניעה המיקדמי תאסור על הממשלה הפדראלית את אילוצו של אדם כלשהו, בכל מצב, להתחסן מפני שפעת נגד רצונו. היא גם תמנע מכל ממשלה, מקומית או מדינתית, לחסן בכפייה מישהו, ותאסור שלילת שירות או זכות חוקתית אחרת מאדם שלא התחסן. טים ואוטר הגיש, בצד התלונה, גם כמה דפים של עדויות להצגה בפני בית המשפט.

המסמכים בכתב התביעה של טים ואוטר נכתבו לא רק לצורכי הגשה לבית המשפט האמריקני אלא גם כדי להפיץ אותם בין פעילים ברחבי העולם ולספק להם רעיונות בדבר הגשת כתבי תביעה דומים במדינותיהם ולעצור את אילוץ החיסון. טים ואוטר מאמין כי ככל שתתפשט האמת בדבר הסכנות הכרוכות בחיסון, תצליח בסופו של דבר חסימת אילוץ החיסון בקנה מידה עולמי. הוא מזהיר את האנשים – אין לפחד, יש להתמקד במשימת החסימה של אילוץ החיסון.

צו מניעה מיקדמי יעצור מיידית את חובת החיסון בכל מדינות ארה"ב.

בית המשפט, אחרי ששמע את ההצעה לצו המניעה וקרא את המסמכים התומכים בה, קובע בצו המניעה כי הממשלה הפדראלית היתה מעורבת בהתרשלות רבה – היא נכשלה בביצוע חקירה הולמת של בטיחות התחסין המיועד לשימוש בסוף שנה זאת וב-2010, והעדויות שנמסרו מצדיקות חקירה מעמיקה יותר בעניין בטיחותו של התחסין נגד שפעת.

בית המשפט הורה: אסור לממשלה לקבוע כי אדם כלשהו נדרש לקבל חיסון נגד שפעת, אלא מרצונו החופשי. הממשלה הפדראלית לא תרשה לאיזו ממשלה, מקומית או מדינתית, או לאיזו קבוצה, לקבוע כי אדם כלשהו נדרש לקבל חיסון נגד שפעת אלא מרצונו החופשי.

ממשלת ארה"ב נתבעת על התרשלות רבתי ועל הפרת החוקה.

במסגרת עילת התביעה טען ואוטר כי הממשלה הפדראלית התרשלה כאשר מימנה וקידמה תחסינים שלגביהם הוכח כי סכנתם מרובה והפיקוח על ייצורם רופף. התחסינים, שנועדו להימסר בסוף 2009 וב-2010, מכילים מתכות כבדות ובתוכם תרכובת כספית (Thimerosal mercury), שהוכחה כחומר הגורם לאוטיזם בילדים שמערכת החיסון שלהם הוחלשה, וחומרים מסוכנים אחרים. ממשלת ארה"ב הכריזה כי היא תאלץ את הציבור האמריקני לקבל תחסינים אלה נגד שפעת, גם נגד רצונם, במסמך חתום בידי השרה לבריאות ולשירותי אנוש, קתלין סבליוס.

הוא המשיך וטען כי יצרני התחסינים עומדים לעשות קופה של מיליארדי דולרים ממכירת התחסינים, ומוציאים כבר כעת מיליונים במסע פרסום של "מגפה עולמית בדרגה 6" אשר, על פי העדויות, איננה קיימת במציאות. הממשלה הפדראלית לא דרשה מארגון הבריאות העולמי (WHO) להציג עדויות המאשרות מגפה עולמית כנ"ל. לא נאספו עובדות, לא נגבו עדויות בשבועה, לא נחקרו עדים, לא נערך שימוע ולא נבחנו גלאים לפני שהוצאו ההכרזות השערורייתיות. ארגון הבריאות העולמי הכריז על "מגפת שפעת בדרגה 6" מסיבית, אף כי רק כמה מאות נפטרו ממנה בכל העולם, בעוד רבים יותר מתים כל שנה משפעת רגילה.

ואוטר הצביע על מספר רב של עדויות לפיהן הממשלה הפדראלית נכשלה בהכשרה מועטת מדי של המועסקים על ידה, עד כי הם אימצו בלהיטות את הקביעה הבלתי מבוססת של WHO על אף ריבוי עדויות המראות ההפך.

אילוץ להתחסנות מפר את התיקון הרביעי לחוקה בהתירו לסוכני הממשלה להיכנס לבתים ולהכריח אנשים להתחסן, או להעביר אנשים בכוח למקום אחר לצורך חיסונם. הוא מפר גם את התיקון החמישי לחוקה בשלילת חירותם של אנשים ללא הליך משפטי תקין.

ואוטר טען כי הממשלה הפדראלית התרשלה חמורות בהתיחסות בלתי נאותה אל ממצאים עובדתיים שנחקרו במשך שנים רבות ע"י מקצועני בריאות מוערכים, ולפיהם הוכח כי החיסונים נגד שפעת כרוכים בתופעות לואי שגרמו נזקים כבדים למטופלים. המרכז לבקרת מחלות (CDC) הודיע כי תרכובת הכספית הנ"ל אמנם מוספת לתחסיני השפעת הנמצאים בהכנה כיום.

הממשלה נכשלה בחקירת הספסרות. צפי הכנסות של מיליארדי דולרים במכירת תרופות עלול להביא ארגונים להצגת איומי-שוא שיגרמו להיסטריה המונית בלתי מוצדקת המובילה לחיסונים כפויים.

הממשלה נושאת באחריות לרשלנות קשה כי מועסקיה נכשלו לחקור כיאות אירוע בו מארז נגיפים חיים של שפעת החזירים השתחרר. אחת מהחברות העיקריות הקשורות לפעילות הממשלתית, "באקסטר(Baxter) תחסינים", היתה מעורבת במשלוח נגיפים חיים של (גם) שפעת העופות (וגם שפעת ספרדית שגרמה למגיפה אחרי מלחמת העולם הראשונה) שהשתחרר ברכבת מלאת אדם לפני חודשים מספר. טכנאי המעבדה הקשורה ל"המרכז הלאומי לשפעת" בג'נבה, שוויץ, נסע לציריך כדי לקבל שמונה בקבוקונים, בהם חמישה מלאים בנגיפי H1N1 (שפעת החזירים). אולם הקרח היבש כשל, הלחץ הפנימי התגבר והבקבוקונים התפוצצו כשהרכבת נכנסה לתחנה סואנת.

העיתון הבריטי הנודע "The Telegraph" מסר ב-02/07/09 כי תחסין שפעת שנוסה על חסרי-בית גרם למותם של 21 מהם.

ואוטר טען כי קיים שפע של עדויות לפיהן אין הממשלה מתכוונת לספק למתחסנים את רשימת רכיבי התחסין, ואת השפעות הלואי השליליות העלולות להיגרם, לפני מתן החיסון. מרבית הציבור לא יידעו כי התחסין מכיל כספית, דהיינו:Thimerosal mercury.

ואוטר בקש צו-שופט שיאלץ את הממשלה לפרסם את רכיבי התחסין ואת השפעות הלואי שלו, ולספק מידע זה לכל המתכוון לקבל חיסון נגד שפעת – לפחות שלושה ימים בטרם מתן החיסון. התעלמות מצו-שופט זה היא הפרת זכות התובע: תביעה שהממשלה תציית לתיקון הראשון לחוקת ארה"ב בדרישה שתתחבר לחופש הדיבור. לפי התיקון הראשון אזרח זכאי לביטוי חופשי וגם לקבלת ביטוי ממשלתי חופשי – כשהיא מקדמת שימוש בעניין כמו חיסון ציבורי.

הכרזת הממשלה כי 'לא יוכל אדם שנפגע מהתחסין לתבוע אותה בגין נזקיו', היא עקיפה גמורה של הקונגרס ומערכת המשפט והפרת התיקון השביעי לחוקה המעניק זכות לתביעת נזיקין. ואוטר בקש צו-שופט שיחשיב כנוגדי-חוקה כל הכרזה, תקנה או חוק דומה שיאסרו על אנשים תביעות נזיקין הנובעות מהתחסין של 2009 – 2010.

למידע נוסף:
www.avn.org.au

נא להפיץ!

מתורגם ע"י דניאל דותן, צפת

Thursday, July 30, 2009

קריאה נחרצת לכל דוברי עברית ואנגלית

מעט מאד מידע על הסכנה הקטלנית של "חסון" השפעת מתורגם לעברית.

יש הרבה מידע באנגלית בהרבה אתרים.

ממשלת ישראל מעבירה חוק להכריח את הצבור לקחת את ה"חוסן" נגד השפעת.

זה לא חסון - זה הוירוס עצמו.

בקריאה נחרצת אני מתחננת לכל מי שיכול להבין אנגלית ללמוד את הענין בעצצכם, במיוחד המחקר של העתונאית האוסטרית JANE BURGERMEISTER ולהפיץ הזהרה לדוברי עברית חד לשוניים בכל פורום, כל אתר, כל בלוג, כל אתר אפשרי.

כל ה"חסונים" ששלחו לאוסטריה ולצ'כיה היו מזוהמים.

הוירוס שבזריקות עשוי במעבדה. הוא הרכבה של השפעת הספרדית שגרמה להרבה אנשים למות אחרי מלחמת העולם הראשונה, שפעת החזירים ושפעת העופות.

הוא הרג 63% של האנשים בסין שקבלו את ה"חסון".

אנא, תחמדו את הענין ולהזהיר את הישראלים שדוברים רק עברית.

הם מתכוונים להשתמש בצבא להכריח אנשים לקחת את ה"חסון" ואף לפתוח מחני רכוז. ראו זאת ב-FOX NEWS:

http://www.youtube.com/watch?v=QtGofsHaj3M

דורין אלן בל-דותן, צפת

Thursday, March 05, 2009

תלונה על צפיפות ברכבת

אל משרד הבטחון, פניות הצבור
משרד התחבורה, פניות הצבור

נסענו ברכבת מעכו לבאר שבע ביום ראשון האחרון, ה-1 במרץ ש"ז. רצינו 'לתפוס' את הרכבת היוצאת מעכו ב-09:48 לבאר שבע. עמדנו על הרציף מס' 1 בתחנת עכו, ממנו – על פי ההכרזה הרשמית וכן בדרך כלל – אמורה הרכבת לצאת. עד 10:05 לא באה שום רכבת לתחנה ולא היה כל הסבר לאיחור. לפתע התעורר הרמקול לחיים וממנו בקעה הודעה, בקול בהול במקצת, המורה לנו לעבור מיד לרציף מס' 3 דרך המנהרה. עשינו זאת, עם כל חפצינו, בזריזות מרבית. ברציף מס' 3 חכינו עוד כ-10 דקות ואז הגיעה רכבת מן הדרום. הקורא ברמקול דרש מהנוסעים, שהתעתדו להגיע ברכבת זאת לנהריה, לרדת לרציף ולהמתין לרכבת מיוחדת שתקח אותם לנהריה ואנו הוזמנו לעלות על אותה רכבת. יצאנו מעכו ב-10:25.

עד חיפה הרכבת אספה נוסעים נוספים עד להתפקע. חיילים ישבו על הרצפה בכל מקום. לא יכולנו לעבור מרוב צפיפות. נסיון להשתמש בתא השירותים היחיד שיכולנו להגיע אליו הסתיים במפח נפש: האסלה היתה סתומה לחלוטין מרוב השימוש בה. ביציאה מתחנת חוף הכרמל נעצרה הרכבת ללא תנועה, וברמקול הכריזו כי "הרכבת עמוסה מדי ולא תוכל להמשיך אלא אם כן יירדו כל העומדים במעבר וימתינו לרכבת הבאה 5 דקות". רבים ירדו; רבים אחרים (מנסיון מצטבר, לדאבוננו) לא האמינו ל-"5 דקות" זה ונותרו ברכבת. בסופו של דבר הרכבת יצאה לדרך בכל זאת והגענו לבאר שבע באיחור של שעה לפחות. כך, כמו בקר לשחיטה, מובילים בני אנוש בישראל.

אחד מאנשי תחנת באר שבע נעלב, בשם "רכבת ישראל", כשאמרנו לו שלא היו שירותים ברכבת. היה עלינו להסביר לו כי פירושה של אסלה סתומה הוא חוסר יכולת להשתמש בשירותים, כלומר: אין שירותים ברכבת. נסעה אתנו אשה בהריון מתקדם. ייסוריה של הרה הממתינה 3 שעות כדי להגיע לשירותים מסודרים אינם סוד. זרמנו אל השירותים בתחנת באר שבע, וחיילת אחת אמרה כי "זה עוד היה מרווח, יחסית לימי ראשון אחרים." כלומר, לפי התרשמותה, בנסיעות קודמות היא סבלה יותר מצפיפות ודוחק. "אז למה אתם לא מתלוננים?" דורין שאלה אותה. "דבר אל הקיר," היא ענתה. אנו מקווים להיווכח כי היא טעתה, ויש כתובת לתלונה על השירות ברכבת.

כל אחד יודע כי בימי ראשון הרכבת עמוסה. אנו מבינים כי בעיה דומה קיימת בימי חמישי. אנחנו, ב"ה, גמלאים, ונוכל להחליט כי מעתה לא ניסע ברכבת בימי א או ה. אבל החיילים, הסטודנטים ושאר הנוסעים הרגילים בימי א/ה אינם קובעים לעצמם את מועדי הנסיעה, כלומר: הם נידונים לנסיעה מפרכת ומבזה. מדוע על החיילים והסטודנטים להגיע ליעדיהם מותשים כאילו עשו את הדרך ברגל? הלא כל הנחוץ הוא הנהגת רכבת אחת נוספת, דו-קומתית, בימי ראשון, וגם בימי חמישי (בתיאומי זמנים, כמובן). רבותי, מנהלי הרכבת – ודאי תוכלו לסדר זאת. גם אם הרכבת היא מונופול.

עובדה: חזרנו מבאר שבע לעכו ביום שלישי לפנות ערב. ברכבת היו נוסעים רבים, אך לא יותר מדי. אנשים השתמשו בתא השירותים, אך לא סתמו אותו. הרכבת יצאה בזמנה והגיעה בזמנה. כאילו רצו אנשי הרכבת להראות לנו: נוכל לתת שירות גם כך. אין להתייחס לשינויי עומס כמו אל גזירה ממרום, אלא לקחת זאת כאתגר. הרי איש אינו נוסע ברכבת חינם – משרד הבטחון משלם לרכבת ישראל תמורת הסעת החיילים, והשירות הלקוי שהחיילים מקבלים הוא גזל כספי הציבור; צפיפות מוגזמת היא נזק ודאי לרכוש צה"ל ועלולה לגרום לפגיעה בבריאות הנוסעים (או, ח"ו, גרוע מזה).

בברכה
דורין ודניאל דותן, צפת

העתק: הנהלת רכבת ישראל

Wednesday, January 12, 2005

בס"ד
א ו ד ו ת ח ש י ב ה ת ב נ י ת י ת / דניאל דותן

חלזון מטפס (נניח) על עמוד כדי להגיע לראשו. החלזון מבצע זאת בנחת: הוא עושה שלשים ס"מ ביום. בלילה, לעֻמת זאת (לא במציאות, אך בספור זה) הוא מחליק, ויורד עד בֹקר עשרים ס"מ. תוך כמה ימים יוכל החלזון להיות בפסגת שאיפותיו, אם גֹבה העמוד הוא מאה ועשרים ס"מ
כפי שנרמז, חלזון אמתי כלל אינו מחליק – בעצירתו הוא מפריש דבק חזק המחבר אותו למקומו אפלו בסערות החֹרף הגשום ביותר. אך נמשיך בשאלה כאִלּו נתוניה מדֻיקים; מה דעתך? – יפה מאד! חִלקת את גֹבה העמוד בהפרש בין שני המרחקים: החלזון הזריז יסיֵם את מסעו בַּמנה המתקבלת בחלוקת מאה ועשרים בעשרה. יפה מאד, אך... לגמרי לא נכון – כי ביום העשירי יגמֵא החלזון את שלשים ה-ס"מ שנותרו ויגיע עם ערב, תשוש ומאֻשר, אל קצה העמוד שלו – הגעה לראש העמוד ממלאת את תנאי השאלה
הגאון שהמציא את פעולת הכפל היה כֻּלו כוָנות טובות (אל הקוראת המשכילה: משום מה חזק בי הרֹשׁם כי הממציא היה גבר). יחסית למצוי בימיו, המצאתו היתה צעד ענק לעבר המתמטיקה הגבוהה (כדי להבין איך נראָה העולם לפני המצאת לוח הכפל, עלינו לערוך חשובים בספרות רומיות, או בחשבוניה). אך למעשה הגאון החליף תבניות רבות בתבנית מאַחדת. פתרון השאלה דלעיל ישמש כדֻגמה: האץ לתרגם את שלל פעולות החבור-חסור לפעולת חלוק אחת, דוקא הוא יִכָּשל בפתירה
הבה ננסה משהו אחר. עלינו לארוז כדורי-סל מלאים אויר למשלוח. אם נכניס אותם אל תבות מרֻבעות נגלה מיד כי נפח גדול מתבזבז; אך אם נכניס אותם לשׂקים, נחסוך נפח רב. דוקא האריזה ה"מרושלת" היא יעילה יותר. אין בכוָנת כותב שורות אלה ללגלג על ה"מרֻבָּעוּת" הממסדית (אחרים כבר עוסקים בכך בהצלחה רבה יותר). הנושא כאן הוא הכפיפות למסגרת – קיֶמת או הזויה, פרטית או קבּוצית, סתגלנית או מאֻבֶּנת
חלזון אמתי אינו נע בקצב קבוע; בדרך כלל גם אין לפניו מטרה מעבר לתפיסת חושיו. על פני העמוד, כמו בכל מקום, נמצאים המוני גורמים המשפיעים על "החלטותיו" של כל חי. אפלו בתוך השאלה כפי שהוצגה, עלינו להביא בחשבון גם את ארך גופו של הנוסע עצמו, את הבדלי החכוך בין דפן העמוד לבין גגו ואת ההשתנות המתמדת של היחס יום / לילה. בשאלת הכדורים עלינו להניח כי העושים במלאכה יגיעו לפתרון המיטבי תוך כדי עסוקם באריזה, אלא אם כן יאֻלצו להשתמש בתבות מרֻבעות משקולים שווקיים. כי המתמטיקה ה"טהורה", על יֹפיָהּ הריקני-יִפְתי, יש לה מעט מאד מקום מחוץ למגדל השן – יותר מדי מבנים קרסו בגללה (עם זאת, כל עוד יש דרי-רחוב, אם החלופה היחידה היא "שב ואל תעשה" – בניה הנדסאית היא הרע במעוטו). ענף מדע העשוי להגיע לערכים כמו "(16-) ילדים" או "3.47% בהריון" מעיד בכך על בריחתו מהמציאות. מלבד תלישותה מהעולם הממשי, אין כמותה בעִדּוּד עצלות המחשבה. מתמטיקה היא בית מֻשלם לַחשיבה התבניתית
מאחר והגענו להזכרת מֻנח זה, נטרח להגדירו כיאות
חשיבה, יש להניח, קימת גם לעצמה. כל אדם שפוי יודע בעצמו כי תהליך של חשיבה כלשהי בלי תוצאה מוחשית מתרקם מדי פעם אצלו. כך גם, אם מר טבעוני מדוֵח לנו: "חשבתי על זה," עלינו להבין מדבריו כי הוא הפעיל את מֹחו (כפעולה יזומה או כתגובה מֻבנֵית) בכוון מֻסכם בינינו, או כי הוא משקר. בכל מקרה, לא יוכל אדם רגיל להעיד על חשיבתו (או על העדר חשיבתו) של טבעוני, בו-זמנית או בדיעבד (וגם אין לנו כל צִפִּיה כזאת). גם מבחן הזרמות-דם משתַּנות לאזורים אלה או אחרים במֹח אינו חורג מתשובות של "יותר" או "פחות". אם קבלנו את ההנחה, נוכל לקבוע: יהא אשר יהא המניע לפעולת המֹח
*חשיבה-ללא-תוצאה-מוחשית היא *חשיבה מֻחלטת
חשיבה עשויה להביא לפעולה הנובעת ממנה ישירות. למשל, החושב מדבר אל זולת על מחשבתו: "בענין זה, אני חושב כי..." כלומר: שמשוני שומע את דבריו של רעהו ומתבונן במשמעותם; כתוצאה מעיון זה שמשוני מתבטא באזני רעהו בהֶקשרם של אותם דברים, ונוכל להגדיר זאת כ-"חשיבה בִּטויית". פעולה ישירה לא לגמרי אחרת היא תנועה. נְבוני רואה את חברו ברחוב, חושב: "מה טוב לפגוש את שמשוני!" ומניף את ידו בלִוְיַת חיוך רחב. אם כך, תנועות נְבוני נפעלו על ידי החשיבה שֶׁתִּקָּרֵא: "חשיבה גורמת". הילכך, העלאת רעיונות על הכתב לפני אמירתם תחילה היא חשיבה בִּטּוּיית, ואִלּו כתיבתם ביד המרצה לאחר השעור נמשכת אחרי הבטוי – ובשני מקרים אלה הפעולה השניה גרמה לשלישית. כל תנועה לא-יִצרית נובעת מחשיבה גורמת.
חלוקה אחרת מציֶנת את מִשְׂרַעַת החשיבה. מלבד אותה הזרמה רעיונית מאת ההשגחה העליונה, חלק גדול למדי (אולי הרֹב) של פֹּעל המֹח מתפרנס מקֶלֶט החושים, והשאר – (חלק-)חשיבה המפרנס את עצמו. אם החשיבה "פתוחה", הריהי מזמינת אורחים – והם רעיונות של זולת. חשיבה פתוחה קשורה בהנאה שִׂכלית מן ההתמודדות בחדושים, בין מתונים ובין נועזים, הנוחתים עליה בהפתעה. אם היא "גמישה", היא מוכנה לפגוש את פרי מחשבתו של זולת נתון בשיחה מעשית-גלויה. חשיבה גמישה קשורה בהנאה רגשית מן ההפריה המחשבתית-הדדית, תוך מודעות לַתוצר הרעיוני הֶחדש. אם היא "תבניתית" (הנה זה בא) היא כופה את עצמה על חשיבתו של הזולת, בדרך כלל בִּתחום מֻגדר בו בעל חשיבה כזאת, לדעתו, שולט. חשיבה תבניתית קשורה בהנאה תלותית וקרובה להפרעה נפשית – אך שונה מזאת האחרונה במֻבהק. כל קשרי החשיבה (מלבד ה"מֻחלטת") נוצָרים או נקפדים, גוברים או פוחתים במישור הבִּטּוּיִי כל עוד אין עוסקים בטלפתיה.
אין כותב שורות אלה מתיַמר להעשיר את השכלת הקורא; ודאי נִתָּן להמשיך בשני כוונים אלה ולהוסיף חלוקות שונות מהנזכרות. אף בין תשעה "סוגי" חשיבה אלה [שיִמָּנו בלוח] לבדם, נדיר מאד למצוא אדם המהלך בשטחי השֵּׂכל בדרך מסֻיֶמת אחת; כל הבחנה כזאת מחשידה את המגיע אליה בקִבָּעון מחשבתי צר, לא עלינו. אולם בְּמסגרת מצֻמצמת זאת שנטלנו על עצמנו, אפשר לסכם את שתי החלוקות כדלהלן:

חשיבה מֻחלטת חשיבה בִּטויית חשיבה גורמת
חשיבה פתוחה
חשיבה גמישה

חשיבה תבניתית

כמו בצה"ל: כל דבר מֻרכב משלשה חלקים, וָלא
הקורא הסקרן ודאי תוהה מדוע נותרו כל תשעת המדורים ריקים, לכן יש לאמר כאן ועכשו: מִלוי הלוח הוא עבודתו הפרטית של כל אחד (הנח לאותו עפרון), והתֹכן משתנה, מעט או הרבה, על פי הנסִבּות אשר לעולם לא תחזורנה. זהו תרגיל פשוט של בחן את עצמך; כי הלא בחשיבה עוסקים אנו – לפיכך, דיון רציני (הלואי) בַּנושא חיב להתחיל בחשיבתו הפרטית של הקורא עצמו. בטרם נמשיך, נעיר כי כדאי מדי פעם להעיף מבט בלוח זה (עם הזמן נוכל לעשות זאת מבלי לראותו בפֹעל) כדי להשתכנע שתָכנו השתנה שוב. עם זאת, הבה נאמר מלים ספורות אודות שלש המשבצות בטור שמאל
**
בחשיבה תבניתית מֻחלטת, הכפיה לובשת צורה מיֻחדת: הונאה עצמית. החושב בתבניות דוחס את רעיונותיו זה כנגד זה והם הופכים לחזיונות-בֹּסֶר. בכך עדין אין רע הכרחי (אם עקפנו בחִנניות את הדיון המוסרי בשאלות טוב / רע); החושב עשוי להגיע לתבנית קיֶמת (אותה קבל מהכתובים המֻסכמים) שלתוכה יתאים חזיונו. אולם רעיון דחוס, כמו מרבית החֳמרים הגשמיים הידועים לנו, כבר אִבֵּד תחת הלחץ לא רק את גמישותו, אלא גם את זיקתו למקורו – הוא הופך לרצף של הֶגֵּדים, קצת דומה למחזה יָרוּד. יתר על כן: אם כבר קימת תבנית זאת, אזי היא במרבית המקרים קשיחה ותוכל לקלוט רעיון רק בדרך קבועה מראש. בהתחברות כזאת (על דרך השִבּוּץ) נכנס הרעיון ה"חדש" אל התבנית המוצקה כמו עוד קֻבִּיה בארגז. בענין הפרנסה-העצמית, תהליך כגון זה מעֲצים את השקפת עולמו של החושב בתבניות: הקֻבִּיה "מצדיקה" את חברותיה לארגז
בחשיבה תבניתית בטויית, שומעים המוכנים להקשיב לדברי פלוני את מכלול פתגמיו ואת נתוחיו הנדושים למצבים חברתיים המשמשים, לדעתו, הד קלוש לעבר מפֹאר; הם עדים להתפרצֻיות זעמו המתֻכנתות נגד חסידי התקשֹׁרת הגלויה ומקבלים ממנו תשובות נחְרצות על הִתפתחֻיות-אנוש החורגות מן המדעי-מחקרי. כאן, אולי, הסבר חלקי לדחיסת הרעיונות שנזכרה לעיל: לחיצה זאת באה לחסום מידע שולי, כדי לחסוך במאמצי חשיבה ובשטח-אחסון-זכרון. פלוני, החושב תבניתית, עשוי תמיד להשתכנע מדברים הנאמרים בבטחון-עצמי מלא; בדרך כלל, הוא מדבר וכותב בנֻסחאות
בחשיבה תבניתית גורמת, נוצרים העתקים נאמנים למקור שעמד במבחן הזמן. לעתים תכופות לא נוכל למצוא בצוע טוב יותר מזה של התבניתן. בבית הספר הוא יהדהד אחרי נאום המורה ויצטיֵן בנקיון לבושו. בצבא הוא יבצע תרגילי סדר בצורה מֻשלמת. בעבודה הוא יקֻדם די מהר לתפקיד אחראי ויהיה שָׂנוּא על הסרים למשמעתו, אלא אם כן הם חושבים כמוהו (תכף נבדוק ענין זה). בבית הוא ידרוש למצוא כל דבר "במקום בו הוא צריך להיות" ויקפיד על עמידה בלוח זמנים, כאִלּו היציאה לפיקניק משפחתי שקולה לשגור חללית אל הירח
מעשה במורה לחשבון שנאלץ, בצוֹק העתים, לבקש פרנסה ממקום אחר ונשׂכר כאיש בטחון. הוא הגיע למקום העבודה ונמסר לו כי, נכון לאותו רגע, נראו שני אנשים נכנסים לבנין הריק מאדם ושלשה אנשים נראו יוצאים ממנו. "כלומר," הגיב המורה מיד, "אם יכנס אחד מאתנו לתוך הבנין – הוא שוב יהיה ריק מאדם"
**
כמובן, בעוד אני מקליד את הגיגַי, אין בורא העולם חדֵל מליַצר בני תמותה נוספים, וגם תבניתנים די הצֹרך ביניהם – כי עולם העשיה צריך אנשי בצוע, כמו: אֻמנים ותחזוקנים, חקלאים ומדריכים, סוחרים ונֶהגים וכו'. כפי שהעולם היהודי, להבדיל, צריך רבנים: לא כל יהודי חיב להיות רב, אך מוטב שתהיה לכל אחד רבנית בבית. לא מכבר השלמתי את הרכבתו של הצנור החדש על היבשן שלנו, ומלבד הצנור עצמו אין מקום לשום גמישות והתפשרות שם. אם לא הֻרכב כהלכה, הצנור החדש יִפָּרד מאחיזתו ולא יועיל
ואז יבוא היום ומנהל החברה ישלח את פלוני התבניתן לקורס השתלמות, לצֹרך עליה בדרגה, ובתכנית הקורס תשֻבץ "סדנה בתקשֹׁרת" או משהו בסגנון זה (רכז הקורס אינו יכול להיות תבניתן). פלוני יָעֳמד לפתע "מול המראה" וישקיף אל תוך נשמתו הנבוכה – ואולי, במאמץ התנהגותי נכבד, יוכל להגמיש את מהלך חשיבתו. התפתחות כזאת איננה מֻכרחת: היא מתקימת רק אם בחרנו בנתוח נפשי של המצב. אך אנו נעדיף את התמונה האִבחונית: פלוני עשוי להתגבר על חֻלשתו בעודנו צעיר, אם יזכה לפגוש בדרכו אישיות חזקה שתשפיע עליו להשתנות. ההשגחה העליונה עשויה גם לפעול ישירות ולזַמן עבור פלוני נסבּות היסטוריות בהן יֵאָלֵץ להתגמש כדי לשרוד (חברתית / גשמית) – ולספק לפלוני את התֵרוץ לַהבדל בין שתי תקופותיו. כך עשויה טראומה להִתַּרגם לִבְנִיַּת אֹפי תרומי "טראומה" ביוָנית: פצע, מן השרש תל"מ-אחי-תר"מ בעברית קדומה
עד כאן נסינו להגדיר חשיבה תבניתית. הגדרה מטבעה היא מסגרת קשוחה; על המגדיר לתאר את הנגדר (= להצביע
על "גדרותיו") בהכללת המיֻחד לאותו נגדר ובמתן אפשרות לשנות את תחומי התאור למסגרת רחבה/צרה יותר, בהשתנות הנתונים (ההגדרה "הגרים ברחוב הגן" מתפשטת בהגעת דיירים חדשים ומתכוֶצת בהזדקנות האֻכלוסיה). אין מנוס ממִלכוד מסֻיָם: על ההגדרות של "פתוחה" ו-"גמישה" להיות מוצקות וחד-משמעיות, בעוד הגדרת התבניתן משתפרת עם כל התפתחות טכנולוגית/חברתית. מאז ימי בראשית טפסו חלזונות על גזעי עצים, גדרות, סלעים וכיוצא בהם, ומחקר המניעים לתופעה זאת חורג מהמתמטיקה העיונית והמעשית גם יחד. את שאלת אריזת הכדורים, למשל, נוכל ליַשם במקומות נוספים, כמו הכנת תרמיל-גב לנסיעה או התקהלות בכִכר (אבל לא באריזתן של סֻפגניות). אנו פטורים מלהכביר דוגמאות כאן, כי אין זאת
עבודת מחקר
תבניתן מורה לנהיגה, או מלמד את תורת החשבון וכן על זה הדרך, הוא רק חצי צרה. גם אם הוא מדריך ספורט, חניכיו לפחות ישיגו קצת תהלה. אבל כאשר הוא מתחיל לנצח על התזמֹרת, לבטח המאזינים נרדמים; וגם בבית המבשלים, ספק רב אם יעלה בדרגה. כי אנו, בני אנוש, אוהבים במיֻחד את החִדּוּש: אם לא בענין חשוב, יהא שולי; אם לא תמיד, יהא לפעמים; אם לא פרי שִׂכלי, יהא פרי שֵׂכל הזולת; אם לא ברוחניות, יהא בגשמיות. אך העולם (כמו בית המדרש, "עולם קטן") אינו יכול להתקים בלי התחדשות; וההֶבֵּט המוזר בתאוה זאת הוא ההכרח בזיקה ישירה וברורה בין החדוש לבין הרקע לצמיחתו. חדוש גמור יתקל בקשיי קליטה מרֻבִּים, ולא פעם נגנז רעיון מצֻיָן כי בני אותו דור טרם הסתגלו לשנוי המפליג (כמו נֻסחת החִשּׁוב של ההֵנֵע הסילוני שקדמה לתעופה הסילונית עצמה בכמה עשורים). אי אפשר בלי כל חדוש, ואי אפשר להגזים בחדשנות – אלו הם הגבולות, עליון ותחתון, של בעלי היצירתיוּת המעשית. רק היושב במרומים הוא הרשאי להחליט כי "כל הככר" עומד להחלפה פה/כעת [בראשית, יט:כה]. התבניתן הקיצוני חושש מן ההתנסות בבלתי מֻכָּר, ולא תמיד טעות בידו בענין זה. וגם אם למד להתנהג אחרת, יש לקוות כי התנהגותו איננה רק לבוש חיצוני המֻכחש על ידי פנימיותו הנֻקשה
כמו אותו מהמר כפייתי, מר לָקי, שאֻלַּץ בידי קרוביו לחדול מהִמּוריו ולהֵעשות ל-"אדם מועיל", והוא הצטרף לעובדי המכרה באותו מקום. יום אחד, לא עלינו, קרתה שם תאונה וכורה מסֻיָּם, מר סטון, נהרג במכרה. לאחר דיון קצר בין העובדים נבחר לקי להביא את הבשורה הרעה לגברת סטון; ובדרכו לשם נִסּה לקי לנסח את דבריו ולרכך, ככל האפשר, את המכה. אז הקיש בדלת, וכשיצאה גברת סטון מהבית שאל אותה: האם את האלמנה סטון? "לא אדוני," ענתה האשה, "אני הגברת סטון." את מוכנה להתערב על כך? שאל
**
יתכן כי פלוני, החושב בדפוסים קבועים (ומציג כל חריגה מהם בהומור שחֹר), בא מבַּית בו האוירה התאימה לכך (ואז נשאל: מאין זה התחיל?) או שהה בנעוריו במצב שלא הניח לו מקום להתפתחות חשיבה גמישה. ידוע לכֻלנו הפרופסור האומר בהרצאתו: "וכאן נוהג אני לספר את הבדיחה..." (ורק הוא צוחק אח"כ). אך יותר נפוץ האדם שנמאס לו לשמוע בקֹרת קנטרנית והשפלות על נסיונותיו לשפר את סביבתו, לכן הוא מתחיל להגיב על כל דבר בִּנְדוֹשוֹת עליהן אין חולקים. במקרים רבים מדי החושב בתבניות הוא תוצר חברתי; וברבים מבין אלה אין התבניתן אלא אחד מהמון עובדים יעילים ומסורים הממלאים את חובותיהם כל הזמן כאלו העולם שרוי במלחמה נצחית.
(Watership Down; Richard Adams; chap 12 – 17 :בכור-אביב", "תות-שדה" וחבריהם למאורה (ראו"
אִבּדו, כמדֻמֶּה, את היכֹלת והרצון לשמור על עצמאותם, אולם האחרון מוצא זאת שוב לבסוף. נמשל אפשרי לָארנבונים המכורים לַשפע בדרמה ספרותית נפלאה זאת הוא הנלכד בחשיבתו המסֻדרת-מדי כמו במערבֹּלת, ממנה יוצאים בצלילה אל הקרקעית דוקא: נסיון להלחם בסחרור המים עלול להסתיֵם בטביעה, כי הנלכד פועל מלכתחִלּה במחסור חמצן. כך גם השבוי בהשקפתו, בין ב"גבעת ווֹטֶרשִׁיפּ" ובין במקום אחר: עליו לרדת לשרש אמונתו התמימה ולבחור לעצמו פתח מלוט
ספר קדום אינו בהכרח תבניתי, ורעיון חדיש אינו בהכרח גמיש / פתוח. במקרה האחרון, פשוט וברור כי אם בעל הרעיון המזהיר ותלמידיו מכריזים על החדוש כ"פריצת דרך", הרי זאת כפיה מחשבתית (יש להניח לצרכני הרעיון לבחון אותו לאֹרך זמן ולהגיע, רק בדיעבד, להגדרתו כפריצת דרך). אולם לעתים מתלבשת כוָנה זאת במעטה של פתיחות, והמיון בין הנאמנים- לַקָּו לבין בעלי הבקֹרת הוא "פנימי". ההוכחה במקרה הראשון קלה: שמושם המתמשך של כה רבים ושונים במקור העתיק מעיד על חיוניותו. לא כל פסת קלף כתובה העולה מן החפירות נושאת בשורה חדשה או בכלל בעלת מסר משמעותי עבורנו; תכופות החִטּוט הארכיאולוגי פותר בעיות חברתיות-תעסוקתיות-אקדמאיות בצוֶת המחקר, בלי כל תרומה ממשית לְצִבּוּר הצורכים את ממצאיו (להגנת אותם חוקרי צפונות האדמה יֵאָמֵר, כי אלמלא חפרו בנִבכי כך וכך אתרים בלי תוצאות מיֻחדות, הם לא היו עולים על התגלית המרעישה באתר המפֻרסם). אך אם זכה אותו כתוב לשרוד כמסֹרת חיה , דור אחרי דור (וכידוע, הכל תלוי במזל – אפלו ספר תורה שבהיכל), פרוש הדבר כי בין דפיו גנוז כח משמר נדיר. אזי ישמש גִּלּוּיוֹ במעמקים כאשרור לתפוצתו ושמושו בימי קדם
ממד הזמן מאבד את חשיבותו, ובמקרים מסֻימים אף את ממשותו, ככל שנעלה במעלות הקדֻשה. גם המשפט ההפוך נכון, וכך משמש הוא אבן בֹחן לקדֻשה אמתית. שום "קדוֹש" מקצועני לא ישרוד לאֹרך זמן – וממילא אין לו כל כוָנה כזאת: הוא "עושה קֻפָּה" ומסתלק. את צמצום ממד הזמן רואים אנו במקומות בהם העִסוק בקדֻשה מתבקש על פי הנסבּות. למשל: הכהן הגדול היה מכניס ונוטל מהם [שלשה מנים של קטֹרת] מלֹא חפניו [פנימה אל קֹדֶש הקֳדשים] ביום הכפורים ומחזירן למכתשת בערב יום הכפורים... (בתפלות שחרית ומנחה, מתוך ברייתא דכריתות ו; ראו שו"ת רדב"ז ד-לה) – מה קודם למה? בפשטם של הכתובים, נוכל להגדיר את תפקידן של ה-ווי"ן בראשי המלים "וְנוטל", "וּמחזירן" – כ"בדיעבד"; אולם למעשה, בעִניני קדֻשה אין משמעות לממד הזמן כפי שגם ממדי המרחב/זמן מִטַּשטשים לפי הצֹרך: בצלאל נִצַּח בלב המדבר על מלאכות המשכן, והוא רק בן שלש עשרה, וכֻלן הֻשלמו תוך חדשַים; וכן גם בתחומי בית המקדש הארון היה לא-מן-המדה
הבאנו דברים אלה עם הדוגמאות בצדן כי הבעיה העקרית של החושב תבניתית ודאי איננה בצועיו הטכניים המצֻיָנים אלא כפיפותו למסגרת הזמן אף מחוץ לפעילותו המבֹרכת. גם בזמן שבית המקדש קיָם מתנהלים החיים כרגיל: תינוקות אוכלים, אנשים ישנים וכו' אפלו ביום הכפורים, ובאותה שעה חופן הכהן הגדול מן הקטֹרת שנשחקה היטב בערב החג. הֱוֵה אומר: אין לך דבר גמיש יותר מן הזמן גופו. תוכל להיות דקדקן כמו רוקח בעבודתך, ולתת דרור לכשרון הציור שלך בחוג לאֳמנֻיוֹת אחר הצהֳרים. תוכל להקפיד על טפול בילדיך, כל פרט במועדו וכמתכֻּנתו, ולהשתחרר כמדריך לפלאי הטבע לצרכי פרנסה. תוכל להיות בבֹּקר סוחר הגון ומצליח היודע בדיוק את מצב הקֻפּה, וליצור תבשילים ששום ספר מתכונים לא הזכיר לבני משפחתך אחרי העבודה. כח ההתאמה הנכונה בין פעולת אנוש א' בחָמרי גלם לבין צרכיו של אנוש ב' במסגרת קצובה של דקות ושניות, כמו אצל אחות בית חולים, יפה לשעתו ולמקומו; אבל דוקא אם יֻתַּן לכח זה פרק רגיעה (בין המשמרות, בין לקוח למשנהו וכן על זה הדרך), יש לצפות להתחדשותו ולהתעצמותו
אחד מידידי בעבר היה סטודנט במדעי החנוך שהתחיל, בשנת למודיו האחרונה, להורות ספרות בבית הספר התיכון בעירו. פעם זכיתי לפגוש את מנהל אותו מוסד; כששמע כי אני ידידו של הסטודנט בקש ממני: האם אוכל להזכיר למורה הצעיר כי עניני כתתו, כמו חֹמר הלמודים, אמורים לתפוס במחשבתו מקום חשוב יותר מ"כל הענינים האחרים האלה"? – לאו דוקא, עניתי, תוך הכרת ההשפעה שלי על אותו בחור; כי עסוקיו הרבים של ידידנו המשֻתף הם-הם העושים אותו למורה מֻצלח ואהוב כל כך
על תלמידיו
משאבי הרוח הם אינסופיים, כמו כל דבר המֻשפע מידו של הבורא, ותמיד בַּהֹוֶה (כפי שכבר נכתב במקום אחר: רק אצל כפופי-זמן כמונו יש הבדל בין כֻּלִּיוּת לאֵינוּת; תמיד יהיה 1 = 1000, 0 = אינסוף בעולם בלי כל מגבְּלות זמן
רמזנו לעיל כי התבניתן מסתדר מצֻיָן עם תבניתן-עמית: עד מהרה נוצר מִדרָג והכל עושים את שלהם על הצד הטוב ביותר. המכשיר האהוב במיֻחד על פלוני החושב בתבניות הוא ספר ההוראות/החוקים/הנהלים וכיו"ב. העובד הצעיר מעז פנים כלפי פלוני הממֻנה עליו כי הוא עדין חדש וטרם למד מי פה הבוס. אך אלמוני העובד הותיק היוצא נגד פלוני כבר היה בסרט הזה ויודע מראש כי פלוני, במקום להתוַכח, ישלוף את "הספר הקדוש" ויראה לו את הסעיף החוסם חשיבה עצמאית. לכן אלמוני הגמיש יתחיל את השיחה במדידת יעילות כדי להבהיר: כל כוָנתו להוסיף רוָחים לחברה ויֻקרה למחלקה, וגם לכך ודאי ימצאו בתקנון את הסעיף המתאים. את הדיפלומטים, כידוע, מיַצרים מגומי משֻבח
קשיים עשויים להתעורר כשהמצב הפוך: פלוני התבניתן כפוף לאלמוני הגמיש. בתקופה הראשונה ינסה אלמוני לקבל ברוח טובה את הערותיו הבקֹרתיות של פלוני וידחה אותו בקש – אלא אם כן ההצעה נוגעת בבעיה כואבת באמת ומשמשת לה פתְרון הולם (ואז היא תזכה לנסוח מְעַדֵּן). אחר כך יעיר לו, כל פעם מחדש, כי עמידה על קוצו של יו"ד בשאלות דיוק (אִחוּרים, בזבוזים וכד') יוצרת לחץ נפשי על העובדים ומקטינה את יעילותם. לבסוף ימצא פלוני את עצמו במחלקה נפרדת במקצת בה יוכל למַצות את כשרונותיו המעשיים בחברת תבניתנים כמוהו; מדור זה יהיה, אמנם, מופת של יעילות לשאר האגפים אך יתגלו בו, מן הסתם, לקויים בהנדסת אנוש
יש מקום לתת דעת על הצרופים הנפוצים האחרים: זוג חושבים ב'פתוחה', זוג חושבים ב'גמישה', בעל 'פתוחה' עם בעל 'גמישה' ורִבּוּיֵי המספר – אך כל אלה הם מחוץ למסגרת מאמר זה. המקרה המענין הוא שהיָתם בצוְתא של בעל חשיבה פתוחה ותבניתן. נתוח כן של מצב זה חיב לצאת מהנחת קיומם (דבר המֻטָּל בספק מבחינה מעשית) של דְמֻיּוֹת-אֹפי גזורות ומֻחלטות. פלמוני, הפתוחן, יודע מנסיונו כי יקשה עליו למצוא חברים רבים לדרכו; מאז עמד על דעתו ברור לפלמוני כי הוא משתיֵך לקבוצת מעוט. על אלמוני הגמישן יש לפלמוני יותר מקֻבלנה אחת – כי, בדרך כלל, ביחסים ביניהם מדגיש אלמוני כלפי פלמוני דוקא את הפָּן התבניתי שלו; וביָדעו מהו באמת, מסיק פלמוני כי אלמוני הוא מעמיד פנים על פי נתוני הארוע (גמיש חברתית). אך פלוני עשוי להתקים בצד פלמוני באין מפריע: את דעותיו החברתיות של הזולת ממילא לא יוכל איש לקבל מרעהו, ויש להמנע מוִכוח עקר; הילכך תשרור ביניהם עד מהרה "שביתת-נשק" רעיונית. אשר לבצועים המעשיים, אין יִשּׂוּם לרעיונותיו הנועזים של פלמוני ללא תבונת הכַּפַּים של פלוני. מאידך, ברגעים בהם הפתוחן והתבניתן מוצאים את עצמם בהתנגשות מלולית (כמו לנֹכח התרחשות צבורית המחיֶבת את שניהם לנקוט עמדה), אין כמו אלמוני לישר את ההדורים
כשדברנו על "ממציא" לוח הכפל (ודאי, תהליך התפתחותי מֻרכב ביותר מְכֻוָּץ בלשון יחיד זאת לדמות בודדת – למען פשטות הבטוי) הערנו כי הוא היה לבטח גבר. חשיבה-תבניתית-גורמת רווחת בקרב המוני גברים, אנשי מעשה, ואיננה מלמדת בהכרח על דרכי החשיבה של אותם אנשים. הצרוף שטפלנו בו בפסקה הקודמת, פלוני+פלמוני, הוא בעצם התשובה הנכונה לַהֲוָיַת היומיום בקִרבּו של כל אדם; והגשר המחבר ביניהם (איך נִחַשתם?) הוא אלמוני הגמיש. יתר על כן: בניה מֻצלחת של אישיות כנזכר היא גם המענה העדכני עבור הסתירה-לכאורה בין חֻלִּין לקֳדָשים: כפיפות לזמן בחיי המעשה והִתעלוּת מעבר לזמן בתחומי הרוח שרויים במחיצה אחת. שבת שלום
וכאן, בטרם תפקע סבלנותה של הקוראת הנאמנה, נכיר בַּיְּכֹלֶת הנשית העצומה להיות גמישה הלכה למעשה, ובכל זאת לכסות בדרך מֻפלאה את כל סוגי החשיבה. במציאות קימות, ללא ספק, גם נשים הבוחרות בנאמנות לכוון חשיבה אחד, ומעדיפות להתרכז בענין עקרי; אך הן, לדעתי, מעוט. לעֻמתן גברים רבים, יותר מאלה שנולדו כך, למדו מן הנשים בסביבתם לסגל את פעולת המֹח להתבוננות כוללת במציאות המשתנה תדיר. בין הגברים האחרים בולטת קבוצתם של העומדים משתאים מנגד, ומנסים לא להפריע. אחרים פשוט נמנעים מֵהַתַּחֲרות האינטלקטואלית מרֹב מבוכה; וישנם כאלה המנסים, ובדורות קודמים בהצלחה לא מעטה, לדכא את "מעמד האשה" (תפקיד הגרשַים להבהיר את נִלעֲגוּתוֹ של המֻנח: מהי משמעות "מעמד הגבר"?) כדי לחסוך את נזקי הצד הגברי במסגרת השֻתָּפוּת. צרור מסקנות אלה, בתקוה שלא טעיתי יותר מדי, הוא הסבה המספקת לא להרחיב כאן את הדבור, בכל הדיונים והחלוקות, על ההבדלים בין המינים. כי אנו הגברים, או לפחות מרביתנו, מובסים מראש בתחרות החשיבה הכוללת
משום כך נוכל, בדרך קצת נפתלת, להצדיק דוקא את החשיבה התבניתית המֻחלטת בכמה תחומי חיים. למשל, הגיאוגרפיה. שדה חקירת התרבות החָמרית עומד בהמטרה מתמדת של נתונים הנערמים על שלחנותיהם של אנשי כתיבת הארץ (ובזכרונות מחשביהם) כדי לשנות בלי הרף את מפות העולם. ללא מנה גדושה של פתיחות, לא יהיה מקום לקליטת החדושים (חלקם מפתיעים) במערך הגיאוגרפי; ללא גמישות מחקרית, לא יוכלו החוקרים לעבוד בכפיפה אחת; אולם הגיאוקרטוגרף האמתי, האוחז במכשירי השרטוט ביד בוטחת והמתקין מפתחות והמביא את התוצר המֻגמר לבית הדפוס והיורד לחייו של המדפיס על כל תג והדואג לשלובי צבעים והמגיהַ וכיוצא באלה הוא פלוני, שלעולם לא יחשוד בעצמו כי הוא חושב בצורה מסֻדרת יותר מדי על מנת להוציא דבר מתֻקן מתחת ידיו – אפלו אם, בסופו של דבר, יד פרופ' אלמוני היא החותמת במשבצת העורך
נוכל לראות כך גם את ההנהגה המדינית (גם, כי מצוי עדין הדגם השתלטני) – כלומר, את ההנהגה המדינית הטובה עבור כֻּלָּנו: פתיחות כלפי חדושים, זהירות גמישה-דיפלומטית בַּיִּשּׂוּמים, תבנית מוצקה של סדר צבורי. גם החקלאות אמורה להתנהל כך, והיא תגיע לדרך זאת מיד אחרי משיכת הבוחשים בקלחתהּ את ידיהם משם. אין צריך לאמר, גם בחנוך זה בדיוק המצב (המנהל המֻצלח של בית הספר בו למדו ילדַי אמר פעם באספת הורים: "מורה מצטיֵן לא יהיה מנהל בית ספר"). המציאות אינה מספקת, ומן הדין כך הוא, ואת השפורים מתחילים בבית. איך זה מתחבר לחשיבה תבניתית? בקשר הפצויים
לא, אין אלה תשלומי הפצויים על נזקי טבע או על רכוש גנוב / שרוף / מקֻלקל וכד'. הרי נטלנו על עצמנו לדון בפעולות המֹח האנושי, לא ברִוְחֵי בִּטּוּחַ. לפני שנים מספר אֻבחנה תינֹקת כבעלת גִדּוּל בלתי נתן לרִפּוּי באחת מאונות המֹח. בהעדר חלופה, הציעו הרופאים להורי הילדה להסכים כי ינתחו את הילדה ויכרתו את כל האונה. ההורים, מחֹסר בררה, הסכימו והנתוח הֻשלם בהצלחה. תוך שנים ספורות התברר כי לא נגרם, למעשה, כל נזק רציני לילדה (מלבד עכוב התפתחותי בר הֲשָׂגה): האונה הנותרת צמחה אל תוך הפנאי שנוצר והילדה מתפקדת ככל ילד אחר. כאן, מלבד הנדושה "הטבע אינו סובל חלל ריק", פעל כֹשׁר ההתחדשות העצום של מערכת העצבים בגיל הרך. אך ספור זה, ככל התרחשות בעולמנו, לא הובא לידיעתנו רק למען ספוק סקרנותנו. מן השמים נשלח לנו מסר: אם המח פועל כסדרו, מה טוב; אם חסרה פעולתו במקום אחד – ימצָא לכך תשלומין במקום שני, בע"ה. במקרים קיצוניים מתוַדעים אנו אל גאון-לדבר-אחד, המתקשה בכל תחום אחר – ובכלל זה בדברים בסיסיים כמו לבוש ומזון – אולם החברה הסובבת מוחלת לגאון את תלותו בסיוע המקיף, כי תוצרי גאונותו מצדיקים זאת. כזה הוא התלמיד החכם המֻפלג בגילו ובידענותו, אשר מרבית הרהיטים בביתו הם, למעשה, גרוטאות ואפלו ארון הספרים שלו (!) עומד בנסים
החושב בתבניות מפצה את עצמו (ואת חֶברתו) על חשיבה מֻגבלת בידע טכני או בהתמחות מקצועית-חברתית. לכל תבניתן יש גלויים גמישניים – מהם דרך שגרה, מהם לעת מצוא ('סנדלר הגון יוכל למלוך בשעת הדחק, אך מלכים פסולים מראש לסנדלרות' – אלתרמן, "שלמה המלך ושלמַי הסנדלר",). כבר ראינו כי אפלו בעל הרעיונות הנֻקשים ביותר בתחום מסֻיָם עשוי להתעלוֹת, ולוּ פעם בשנה, ולהציג פן חריג לגמרי, פתוח ונועז, של חשיבה אחרת. כזה הוא, למשל, הפַּיְטָן של הימים הנוראים, אשר בשאר ימות השנה הוא "רק" בעל מלאכה. כזאת היא האם לתריסר הכותבת שירים. כזה הוא הרגשן המוּעָד, ההופך לצוּק של בטחון בזמן חֵרום
דרך אגב, בנקֻדה זאת נחשפת הסטטיסטיקה (ענף של המתמטיקה) בכל מערומי שִקריותה. כמה אחוזים של פיְטנים נחוצים בבית הכנסת? או, מהי ההסתברות להמצאוּת משוררת פעילה בין אמהות ברוכות-ילדים? וכמה רגשנים דרושים לאיוש חפ"ק
פלוני, אלמוני ופלמוני עשויים, כל אחד בדרכו, למלא תפקיד בעלילה הבאה
במקום עבודה גדול היה קַניָן ראשי שלא נתברך בחריצות יתר – וכדי לדונו לכף זכות, נניח כי יש לו מניע רעיוני מאחורי זה, אך אין הוא אמיץ עד כדי להודיע על כך ברבים. פעם רכש הקנין דבר-מה נכבד, קרא לאחראי על המחסן ואמר לו: הרי לך תעודת המשלוח; המזמין יגיע אליך תוך יום-יומים לקחת זאת. המחסנאי שִׁנֵּעַ את החבילה הגדולה למחסן, ערך את כל הרְשֹׁמֶת כחֹק והמתין לאותו "מזמין" עלום-שם. כעבור שבועים התחיל המחסנאי לנדנד לקנין: מתי יקחו את החבילה? היא סותמת פה את המעבר! – אתה צודק, ענה הקנין, אך... שכחתי מי הזמין את זה (לא היתה ברֵרה בפני המחסנאי: הוא פתח את האריזה, זהה את התכן והצליח לאתר את המזמין). ומדוע אינך מנהל רשום-מעקב? שאל המחסנאי. זה רעיון טוב! אמר הקנין, אבל אין לי כֹח לכל הניָרות האלה, אתה יודע... בסדר, אמר לו המחסנאי; מעכשו, על כל הזמנה שלך רק תודיע לי, ואני אנהל בשבילך את המעקב – ממילא בסופו של דבר הדברים נרשמים אצלי. כך היה. לימים, בא מנהל המפעל לבקֹרֶת אצל הקנין והעיר לו במרֻמז לגבי בטלנותו. הקנין שלף: מה אתה מנסה להגיד? תראה כמה מסֻדר אצלי, אני מנהל רשום-מעקב קפדני על כל פריט
הקנין לא לקח מהמחסנאי שום דבר ממשי; גם לא זמן (גֶזל זמן אינו נתן להִשָּׁבון). אך הוא כן גזל ממנו את הכבוד הראוי לו, כדי להציל את מעמדו הרופף. המחסנאי, במקרה זה, ידע את האמת וכבודו של הקנין ירד בעיניו עוד יותר. כאן, מן הסתם, אהדתנו אינה נתונה לַנמנע מחשיבה גורמת תבניתית דוקא. כך גם תגובה לידיעה על 'אי-סדרים' בבנק עשויה להיות מעֹרבת: מחד, ודאי מקנא אני בהצלחתו של המועל "לסדר" את המעביד; מאידך, אני מבין שהכספים אותם שלשל המועל לכיסו באו (גם) מחשבון הבנק שלי
עשיר אחד עסק לקראת סוף ימיו בסוסים גזעיים רבי-ערך, עד כי השקיע, למעשה, את כל הונו בַּסוסים ובנדרש להם. אחרי מותו פתחו שלשת בניו את הצוָאה וקראו: "מחצית סוסַי לבני הבכור, שליש סוסַי לבני השני, תשיעית סוסַי לבני הצעיר." באֻרוה הם מצאו רק 17 סוסים. מה עושים? – הלכו האחים אל החכם המקומי ובקשו את עצתו, והלה קבע אתם פגישה בשערי אותה אֻרוה. החכם בא, רכוב על סוסו-הוא, ודרש לפתוח את הדלתות; תכף נכנס החכם לארוה עם סוסו והתחיל לספור: מחצית מ-18, הרי 9; שליש מ-18, הרי 6; תשיעית מ-18, הרי 2 – יחד הם 17, ואוכל להשיב לעצמי את סוסִי. להתראות
לא סוסים בלבד הנחיל אותו איש לבניו אלא גם שחרור מהחשיבה התבניתית; יותר נכון: הַכְוָנה לדרך אשר ההולך בה עשוי להתעלות וללמוד איך לבחון תמונה כוללת (לעיון: מה היה החכם מציע לו היו שם 19 סוסים?). כי החלוקה ל"סוגי" חשיבה, למרות רֹשם מסֻים של מלאכותיות, אמנם קיֶמת – קצת במציאות והשאר בתפיסת המציאות. והעושה בעולם הגשמי כבתוך שלו, גם אם זכה להשכלה גבוהה והסתגל להתנהגות כמו-תרבותית, סופו מאֲליל את עצמו ואינו חוסך בנזק כדי לא למחול על כבודו - שוב לשון זכר, ושוב לא רק מטעמי דקדוק. הטעות אנושית, הסליחה אצילית, התַקנה מלכותית והתפיסה א-להית. אם ההשגחה העליונה נטעה בקרבי תכונות אלה ואלה – תפקידי למצות מהן את המרב, בטרם אבוא בטרוניה כלפי בורא העולם שעשה אותי כזה _____ דוקא
ליהודי מתבולל מאד היה עסק עם אזרח במדינתו. תוך השלמת ההליך, נתפתחה ביניהם גם שיחה שהלכה והעמיקה עד שנכללו בה ענינים נשגבים. "הייתי פעם, בצעירותי, מוסלמי", אמר האיש ליהודי; "עכשו אני אתֵאיסט". מה טיבו של דבר זה? שאל היהודי. "אינני חולק כבוד ליציר דמיוני, בלתי נתפס", אמר לו הגוי, "מקֻבלת עלי ההבנה כי העולם איננו קדמון אלא נברא, אך מהותו של בורא העולם איננה חבויה; היא חלק מאישיותו של כל אדם. אין אני בורח מהאחריות לבריאת העולם ולמתחולל על פניו בכל רגע; ואת האנרגיה שהדתיים מפנים כלפי א-להות מסתורית אני מקדיש לתקונו של העולם הזה בפֹעל". נכנסו הדברים ללבו של היהודי וכבר היה משתעשע ברעיון של הצטרפות לחבורת האתאיסטים; אף קבע פגישה עם אותו מוסלמי-לשעבר כדי לבחון צדדים מעשיים. אך כאשר נפגשו, אמר היהודי לאותו אדם: צר לי, באתי להודיע לך כי זאת פגישתנו האחרונה. "מדוע? מה קרה?" שאל הגוי. בדרכי הנה, סִפֵּר היהודי, ראיתי ספסל ברחוב ופתאם חשתי מין עיפות כבדה עד כדי צֹרך בלתי נכבש לשבת על אותו ספסל ומיד נרדמתי (דבר שלא קרה לי זה שנים רבות) וחלמתי כי זקן מֻפלג אחד צועק עלי 'בני, לגבי גוי שבאמונתו הקודמת היה על סף עבודת אלילים, הגישה הנקראת בפיו "אתאיזם" היא התקדמות נאה; לגביך זאת תהיה נפילה מאין כמוהָ – מאדם היכול להשיא את בתו לכהן הגדול לאדם מחֻסר אֱ-לֹהַ!' התעוררתי בבהלה ותפסתי כי בורא העולם מזכיר לי שהוא יצק אותי אל תוך תבנית מֻגדרת הכוללת השקפת עולם ברורה וחד-משמעית – להיות יהודי
ואולי זה הנפלא מכל ההבדלים. בורא העולם, ההֹוה לעד, הוא (כמסתבר) הפתיחוּת בכבודה ובעצמה. באינסופיותו מוקפים כל דבר של מחשבה ומעשה: חיים ומות, גדֻלה וענוה, הכלל והאפס, תלמוד תורה עם דרך ארץ ואהבה בלתי פוסקת. אולם קשרינו עם אבינו שבשמים אינם תמיד "בסגנון חפשי". רק במקרים קשים של מחלה אנושה וכד' נפתח עבור הפרט ערוץ תקשֹׁרת מיֻחד של "שיחת חנם" כביכול; בדרך כלל התיחסותנו כלפי הקב"ה היא תבניתית (ברֻבָּה או לגמרי) ואפלו בשעות של מצוקה, כמו תענית צבור, אין חורגים מ"מטבע התפלה שקבעו חכמים" – יתר על כן: לא פעם כֹחהּ הנוקב של תפלתנו נובע מעצם חזרתנו על קטעים מסֻיָמים. אתה מניח את תְּפִלֵּיךָ כל יום חֹל בדיוק באותן נקֻדות, באותו נֻסח. מקום ישיבתך בבית הכנסת קבוע. כמעט כל חיינו, פרטים / משפחה / חברי קהלה / עדת ישראל, בנויים לחלֻטין סביב הסדור, המחזור וה"שלחן ערוך" – שלש תבניות קפואות. נכון, הטפול הטכני במוסדות חיב להיות גמיש: לדברים הנרכשים יש תמיד מחיר כספי; מאגר השעות המפרנס את הגמ"ח, התחזוקה והשעורים נתון לשנויים; אנשים עוברים לשכונה חדשה או נודדים לישוב אחר; נערים מתבגרים ותרומתם לקהלה גוברת / נעלמת; וכן על זה הדרך. לא פתוח, גמיש – ואף נוטה לקשיחות מה: סבב קבוע של תורמים, ידיעה מראש על מי נוכל לסמוך, קבוצה מצֻמצמת של מָעֳמדים לתפקיד. כל הנאמר לעיל על חִבּוּרם של קדֻשה וחֻלין כמִזוג פתיחוּת ותבניתיות במקומו עומד בהקשר הפרטני. בחבורה, מן הדין כן, אנו כופפים את עצמנו לסדר יום תבניתי

צפת, טבת תשס"ה