כתבי דניאל דותן

ב"ה קטעים קצרים ובינונים, הגיגים ורעיונות לחיים הוגנים. כל הזכויות שמורות See my Yahoo! Profile: http://profiles.yahoo.com/danieldotantzfat

Sunday, April 18, 2004

בס"ד

הערצת הזר

חלמיש ונמרוד (השמוש בשמות הוא לצורך המחשה בלבד) הגיעו לרווחה יחסית. אולי לא נקרא להם "עשירים" ממש, אך מצבו הכלכלי של כל אחד מהם נוח למדי. יתכנו קשרים מסוימים (קרבת משפחה, שכנוּת וכדומה) ביניהם אך מיד נכיר בהבדלים ברורים המצדיקים נקיטה בשני `אובייקטים` לצורך הענין בו עוסקים אנו.
אדם שמאזנו הכספי חיובי ברוב ימות השנה עשוי לבחון (גם אם לא במודע) את מצב הסביבה ואת מערכת היחסים בינו לבין מצפונו ולפתח השקפת עולם. חלמיש יודע בבטחון כי עושרו בא ביושר ובכוונתו לנצל את `עודף` הכנסותיו בסיוע לזולתו (כולל חינוך, למשל) – לכן דעתו נחה בהכוונת כספי הסיוע לשכנים ושאר `עניי עירו`. זהו מקרה פשוט ומבורך שהובא לצורכי השוואה (נכון, במציאות נדירים המקרים החתוכים בדיוק לפי מדה, אך כאן מתנהל דיון עקרוני).
אצל נמרוד הדברים קצת יותר מסובכים. הוא לא יוכל להגיד לעצמו במלוא הכנות שמעולם לא עיגל פינות פה ושם; מה לעשות, החיים הם עסק מורכב וצריך לדעת להסתדר (כך לימדו אותו עוד בשירותו הצבאי). אשר לעתיד, קודם על נמרוד להתמודד בשורת לחצים במשפחה המורחבת, רובם פרי חיי העבר הסוערים בעסק ובסביבותיו. את המעט שייוותר, יודע כבר נמרוד, הוא יצטרך לתת לעורך הדין העוזר לו, בדרכים "מקצועיות", לקצר פה ושם את פיתולי הביורוקרטיה.
אולם בזאת לא נסתיים הענין. בטחונו של חלמיש בהגינותו הסבירה (טוב, איש אינו מושלם) מתקשר אל אמונתו ברבונות קבוצתו הלאומית, המתבססת על הכרתו ברבונו של עולם – הפוסק הסופי בכל ענין. ספקו של נמרוד בשאלה "האם באמת כל זה מגיע לי?" (בלעדי ספק זה אפילו אחותו לא היתה מקבלת ממנו גרוש) מתקשר לספקו ברבונות כלשהי: לכל דבר יש מחיר, ואם לא שלמת – אין לך. נקודה. אף כי נמרוד יודע בסתר לבו שחלק מעושרו "צריך" לעבור אל הנזקקים, הוא מרגיע את מצפונו בידיעת פעולות הרווחה המוסדיות-ממשלתיות. הבדל זה ביניהם מוביל לראיה קוטבית של החברה האנושית: חלמיש שמח להיות שותף בסידור קיים המשלים את צרכיהם של בני עמו העניים / החולים / הגלמודים וכו`. ואילו שנתו של נמרוד תנדוד מעיניו אם ייוודע לו שחלק מתשלום המיסים שלו הופנה לכיסוי חובותיה של פנימיית בנות דתיות, למשל.
חלמיש, בציורנו דלעיל, הוא לפחות שומר מסורת ויש במסגרת ה`חמולה` שלו גם כמה חרדים ממש. נמרוד, באותו שרטוט, הוא חילוני גמור – חוץ מברית המילה שערך לבנו הוא מנותק מכל עניני הדת ממוצאי יום הכיפורים ועד הסעודה המפסקת בשנה הבאה (אך גם הוא "סובל" מחרדי או שנים במשפחתו). את הכמיהה הטבעית לרוחניות הוא מספק בחקר המסתורין של עמים אחרים – מבודהה ועד מניטו. כאן, לא רק ברשימה זאת אלא גם במציאות, מתרומם והולך קיר בלב עם ישראל – אך לא נדון בזה כעת, כי אנו עוברים למפה הפוליטית. הפוליטיקאים, כידוע, מאבדים את מרבית הצדקת קיומם באין מחלוקות פנימיות בקהל הנתון לשלטונם (כי בלי מחלוקות הם באמת יצטרכו להנהיג את הציבור).
ברשימה זאת לא נעסוק בדפוסי הצבעה, מגוון אלקטוראלי או קשר בין נבחר לבוחריו. נשאר בתחום הרעיוני. חלמיש שלנו, כמסתבר, יישאר בצמידות די עקבית לחוגים רעיוניים המחזקים תקשורת אנושית-פנימית חיובית, המדברים על שייכות העם לארצו, הצועדים בדרך האמונה בה, כמקווה, מתיישרים המעוקמים והולכים נכוחה אלה שמעדו קצת. נמרוד, לעומתו, ימצא את המשכילים לראות אל מעבר לתחום הלאומי – המפתחים חמלה כלפי אנשים זרים ומרוחקים. האידיאולוגיה של נמרוד תתאים למרחיקים את עדותם אלפי מילין על הגלובוס או מעדיפים להסתכל בפטרונות על אומללים נוכריים הסמוכים אליהם, מתעלמים במודע מאחיהם הנזקקים בארצם ובשכונתם.
דרך חשיבתו ה`פשטנית` של חלמיש אינה צריכה דיון, מלבד הטיפול בשאלה: טוב, אז איפה כולם? אבל דרך חשיבתו המתוחכמת של נמרוד בהחלט "שווה" בדיקה מעמיקה. נקודת מוצא אפשרית, לדעת כותב שורות אלה, היא יהדותו הרדומה של נמרוד. כן, דוקא היותו יהודי במקורו, צאצא לחובשי ספסלי בית המדרש ופוסקי צדקה, גורם לו עיוות נפשי חמוּר – המעמיד בסכנה את שלמות עם ישראל בדורות הקרובים, בארץ ישראל ובתפוצות. משהו מאותו שורש-ישראל ממאיר בקרבו של נמרוד ומעכיר את ראייתו עד כדי שיבוש גמור.
דברים אלה נאמרים כנגד הסבורים כי "דם זר" המעורב בעורקי נמרוד וחבריו, דם נשואי-נוכרים וגיורים חפוזים, גורם להתנכרות נמרוד לעמו-הוא. בקיצור, זאת התיאוריה של `ערב-רב`. אני הק` סבור שלא במקרה ירש דוד בן ישי, צאצא של רות הגיורת המואביה, את כסאו של שאול "טְהור הגזע" (שנכנע לרצונו של העם במקום להנהיג אותו): קווי האופי שקבלנו מן הגויים, תוך שמירת המסגרת היהודית, הם היוצרים אצלנו מתח בריא במאבק על השפיון ושלמות האמונה. לדעתי לא נעמוד באתגרי עקבא דמשיחא בלי אותו קמצוץ קוסמופוליטי החוזר ומהדהד בנוּ. כמובן, תמיד היו ויהיו תלמידי חכמים לדורותם שידעו להנחותנו בדרך. אלה אינם נדונים פה – תורתם-אומנותם מצילה אותם מכל רע ו"לרב תרבה נחלתו". כאן עומדים לעימות חלמיש, הקשור עדין לחכמים במסחר ובמלאכה ואינו סובל כל כך מניכור, ונמרוד "איש העולם הרחב" בפיו ובלבבו, אך לא בכתובת מגוריו. הבעיה היא דוקא במי שכמעט לא נכוה בגחלת הזרה בדורות האחרונים.
איך זה פועל? נקדים ונאמר כי זה אינו פועל במקרה של טמיעה גמורה. שנים או שלושה דורות להלן, אי"ה, עשויים צאצאי המתבולל / האנוס / השבוי לשוב אל כור מחצבתם ולבקש להתגייר כהלכה, וכבר היו דברים מעולם; אבל הנישאים לגויים בפועל – הם עצמם, כמעט תמיד, אבודים מבחינת עם ישראל. אך הלא כאן מדובר ביהודי לכל דבר, פרט [!] לקיום המצוות, אשר מל את בנו וצם ביום הכיפורים. למה הוא עושה זאת? למה הוא עדין דבק במנהגים `פרימיטיביים-ברבריים` אלה? זה הענין: הוא ד ב ק . על כורחו, על אפו וחמתו, הוא יהודי וזה מכעיס אותו כל יום מחדש: "למה ההורים האיומים האלה הביאו אותי אל עם קשה, עמוס באיסורים ובהגבלות, מוקף באויבים ובמתנכלים?" נמרוד וחבריו לדעה פוזלים לשדות נכר בלי הרף, אך ללא הועיל. בכל גיחה לחוץ לארץ מזכירים להם שוב: אתם עדין יהודים. אם כך, על מי יוציאו את כעסם? כמובן – על אלה המזכירים להם יותר מכל דבר אחר את הוריהם / סביהם, הלא הם שומרי המצוות. לקורא המפקפק בדבר יוצע פה רק למדוד בזהירות את להט התשובה אצל בנו של נמרוד (סיבה נוספת לזעמו של נמרוד על הדתיים).
לכן (ולא מרוב טמטום) תומכים החילוניים הקיצוניים בכל דבר שריח נוכרי עולה ממנו: קטורת, ארוחת-שקצים-ורמשים, אומנות "מודרנית", מוסיקה אירופית, התבטלות בפני המערב, ארגונים בינלאומיים, מסירת חלקי מולדת, העסקת נוכרים ואפילו עבודה זרה ממש, ר"ל. נמרוד בז לחלמיש, שכנו ואולי אף שותפו לעסק, על היותו "מאובן", כה נאמן לרעיון ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל, בדרך כלל חד-לשוני ומנסה להשתכר ביושר, אשר עצם קיומו מאיים על תקפות השקפת העולם של נמרוד. אולם חלק הכרחי בהמשך שגשוגה של ה"תורה" החילונית נסמך, למרבה הפרדוקס, על התנגדותם / התרחקותם של המסורתיים. ליקוק החילוניים לפלשתינאים ושות` הנו חסר טעם בלי קיומם של כך וכך רבבות עניים ומקופחים בישראל. שכבת המצוקה נחוצה לחילוני (גם אם הוא עצמו דל אמצעים) כי היא מאמתת יום יום את התיאוריה שלו: קשה להיות יהודי.
רשימה זאת עוסקת בחלמיש ונמרוד בעלי ההכנסה הסבירה ומתיחסת רק ברמז אל אלפי המשתדלים להגיע למצבם. גם אצל רבים מהמוני מעוטי היכולת נמצאים יסודותיה של השקפת העולם הנדונה פה: שבח ל"מסתדרים", בוז לנופלים; תן לי ואתן לך; נזרוק מפה את הערבים והכל יהיה בסדר ושאר שטויות. כי נמרוד איננו נטע זר בחברה הישראלית – הוא צמח על קרקע פוריה של שנאת-הערצת הזר. יש הטוענים כי דחיית דרך היהדות קדמה להערצת הזר; לדעתי יסודותיה של זאת האחרונה ותיקים למדי – אולם היא `זכתה` להתפתחות מואצת בתקופת היציאה ההמונית מן הגטו, כאשר יהודים התאמצו כל כך (מטעמי הישרדות, לפי תפיסתם) ללכת בחוקות הגויים. הם עמסו על עצמם את נטל ההוכחה ל"עולם התרבות" כי גם בן ישראל עשוי להיות חילוני מוצלח – על רקע המהפכות (התעשייתית-החברתית, והטכנולוגית / אלקטרונית שנמשכה אחריהן) במאה התשע עשרה. גם חלמיש הוא כמעט לחלוטין מוצר של מאה השנים האחרונות – התנהגות דומה לזאת המופגנת ע"י חלמיש לא היתה נסבלת אלא מצד מיעוט קטן בקהילה היהודית; עדה שלמה של מסורתיים ובעלי תשובה, מונהגת בידי קומץ של מאורות תורניים, אינה עשויה להתקיים לאורך שנים-שלושה דורות ויותר בגולה.
אולם אנו מניחים כי חלמיש וצאצאיו הולכים ומתקרבים ליראת שמים גדולה יותר, עמוקה יותר – שתלך ותתחזק לקראת הגעתו הצפויה בכל רגע של המלך המשיח. זאת לא נוכל עדיין, לצערנו, לאמר על נמרוד ועמיתיו. כמו כן עדיין מוקדם לקבוע כי התופעה עומדת לעבור בקרוב מן העולם: חלק מיוצאי חלציו של נמרוד דוקא נהנים להעתיק, בשינויים המתבקשים, את דרכו הרעיונית. "עולים"-נוכרים, גרים-בשקל, נפולת-נמושות מן השוליים הדתיים וכיו"ב זורמים בקביעות לשורות החילוניים ונוטלים את עוקצו של הריבוי השלילי שם. האם נזיל דמעה על כך? אנו מקוננים על חורבן בית מקדשנו לפני כתשע עשרה מאות, ולא על המחריבים אותו שוב ושוב בימינו אלה. אולם החילוני אימץ אל לבו, בין שאר ה"ירושות" מהעולם הנוכרי, גם את המיסיונריות – כי עיקר חשוב באמונת "חיה ותן לחיות" המתנגדת לעקרון הערבות ההדדית הוא השכנוע המתמשך של הזולת בצדקת הדרך. החילוני (גם אם אינו מכיר בכך) צריך לשווק את חילוניותו בלי הרף – לפחות במתן דוגמה אישית. ההתבטלות בפני המערב (וכל ה"בדיחות" העגומות על היות ישראל המדינה ה52- בארה"ב, על ניהול משק המדינה בחשיבה `דולרית`, על חיקוי כל הרע והנקלה הבא מעבר לאוקינוס בהתלהבות שוקקת וכו`) מסמלים התגמדות לאומית ואישית. הדריכה על החרדי בכל הזדמנות מעידה על הטינה התהומית כלפי ישראל-סבא. ההתמרחות הבטלנית על עקביהם של "לוחמי החירות", הגיבורים-על-תינוקות, מצביעה על התפרקות מתקדמת של עמוד השדרה המוסרי.
גרוע מכל: מאז תקופת השלטון העותומני בחרו המושלים הזרים לרכז בידי `משפחת` נמרוד המורחבת רוב שררה מטעמים מובנים. לכן קמו מוסדות רבים בארץ ישראל כנגד השלטון הזר שנעזר במיודעיו, שארי בשרנו (מארגון "השומר", דרך המוסדות המיישבים עד ההסתדרות והסוכנות היהודית). שררה זאת תקפה ועומדת עד עצם היום הזה, יותר ממחצית המאה אחרי עזיבת החייל הבריטי האחרון את "פלסטיין". הכריש הוא המחלק את הדגים לכל דכפין. ניהול פוליטי נאור, בלי ה"צמד-חמד" שחיתות-את-רשלנות, נמצא רק בספרי הלימוד הנושנים (אולי) – במציאות יש לנו מנהיגי-אמת בודדים, והם בדרך כלל מתחמקים (אולי בצדק) מהזירה הפוליטית; לכן הזירה פנויה לשחקני ליגה ט`. מיעוט חילוני רעשני מחזיק ברוב עצום של העמדות הבכירות הפוליטיות-כלכליות, בתמיכת מרבית החילוניים הרדופים שנאת-חרדים ומשתחווים לדגל הפסים והכוכבים. העסקנים היושבים על הברזים חוגגים והדג, כרגיל, מסריח מהראש.
חלוקה נבונה יותר של התקציב הלאומי, תקומתה מעפר של החקלאות העברית, מתן תואר BA לעוזרות הגננות ועוד שנויים משמעותיים במפה הפוליטית-חברתית לא יהיו יותר מ`מתיחת-פנים` לעם היושב בציון כל עוד לא נתמודד באומץ עם הבעיה שהוצגה לעיל – שהיא, בסופו של דבר, בעיה מ ע מ ד י ת . זה, ולא שלל החלוקות (עדתית / גילית / לאומית / תרבותית / גזעית וכו`), הוא האתגר האמיתי.

ר"ח אב, תשס"ב דניאל דותן, צפת

danieldotan@gmail.com